אם תסתכלו על ילד נסער שמנסה לאמן כלב, תראו שהכלב מתחיל להתרגש גם הוא:קופץ, נובח, מסתובב. וכשהילד נרגע, הכלב נרגע איתו. הכלב הוא מראה חיה של האנרגיה שלנו, ומראה כזו היא מורה נהדר לויסות רגשי.
הכלב משקף את מה שאנחנו מביאים
ילדים לא תמיד מזהים את המצב הרגשי שלהם. קשה להם להגיד "אני לחוץ" או "אני כועס". אבל קל להם לראות שהכלב פתאום לא מקשיב, או שהוא מתחיל להשתולל. זו הזדמנות לשאול בעדינות:"מה קרה לכלב עכשיו? ומה קורה לך?"
אין כאן האשמה. המטרה היא שהילד יתחיל לחבר בין מה שהוא מרגיש לבין מה שקורה סביבו.
נשימה לפני פקודה
אחד ההרגלים הכי פשוטים שאפשר ללמד:לפני כל פקודה, נשימה אחת עמוקה. הילד נושם, נותן לגוף להתרכך, ורק אז מבקש מהכלב.
- עומדים מול הכלב בשקט
- שואפים דרך האף לאט, כאילו מריחים פרח
- נושפים דרך הפה לאט, כאילו מכבים נר
- אומרים את הפקודה בקול רגוע, פעם אחת
אחרי כמה ימים של תרגול, הנשימה הזו הופכת לחלק טבעי מהאימון. ומה שהתרגל ליד הכלב, אפשר להזכיר גם ברגעים אחרים:"זוכר איך אתה נושם לפני שאתה מבקש מהכלב לשבת?"
כשהכלב לא מצליח
תסכול הוא חלק מכל אימון. הכלב לא מבין, מתבלבל, מתעייף. בשבילנו זה לא כישלון אלא הזדמנות. ילד שלומד להגיד "הוא עוד לא הבין, ננסה אחרת" לומד את אחת המיומנויות הכי חשובות בחיים.
- כשהילד מתוסכל, עוצרים יחד את האימון לכמה שניות
- מציעים לחזור לתרגיל קל יותר שהכלב מצליח בו
- מזכירים שגם הכלב לומד, ושלמידה לוקחת זמן
- משבחים את הילד על זה שנרגע, לא רק על התוצאה
לסיים ברוגע
גם הסיום חשוב. במקום לסיים אימון בהתרגשות גדולה, אפשר לסיים בכמה רגעים של ליטוף שקט, כשהילד יושב ליד הכלב ונושם לאט. הרבה ילדים מגלים שזה הרגע האהוב עליהם.
שימו לב:ליטוף רק אם הכלב בוחר להישאר קרוב ונראה נינוח. אם הוא מתרחק, מכבדים את זה.
מה אתם עושים
אתם המודל. אם אתם נרגעים כשהכלב לא מקשיב, הילד לומד מזה יותר מכל הסבר. נסו לדבר בשקט, לנשום לפני שאתם מגיבים, ולתת שם לרגשות:"גם אני מתוסכל לפעמים כשזה לא מצליח."